ואז נשמיעה דפיקת דלת רמה. לא דפיקה של שכן שזקוק לעזרה, לא דפיקה דומה לזו של הדוואר שמביא חבילה. דפיקה חצופה.
אף אחד לא ניגש לדלת, אז בלית ברירה הוא קם, נחוש לגעור במי שיזדמן לו מן העבר השני.
"ה פ ת ע ה !"
והפתעה אכן זו היתה – כל ילדי הכיתה, אוחזים בבלונים, פירות, ירקות, גבינות, בורקסים, עוגה, כרטיסי ברכה ושאר תופינים ופינוקים, פרצו לו אל מבצרו עם פנים חייכניות, חיבוקים ואהבה גדולה.
השכנים שהזדעקו לשמע הרעש היו המומים לראות ילדים שבאים לשמח את מחנכם ביום הולדתו. "הנכדים שלנו תמיד מתלוננים על המורים שלהם..." אמרו וחברו לשירת "היום יום הולדת..."
עוד שניה של השתהות והילדים כבר פזורים להם בכל הבית ובחצר, סורקים ובוחנים ומשתלטים על כל מתקן והתקן כאילו חיו כאן מאז ומעולם.
מסתבר שמשפחתו היתה שותפה לסוד זה זמן מה - נויה מתכתבת עימם ומתכננת בצוותא עם כל הבנות את מסיבת ההפתעה זה כשבועיים (בנות הכיתה הביאו את מסיבות ההפתעה לרמת מומחיות ראויה להערצה).
"הבנים, הם באו רק כדי לאכול ולא עשו שום דבר" סיפרו לו הבנות, ועליו כעת להעניק להן צ'ופר – רק להן.
ולאחר שהובעה המשאלה, ולאחר שכבו הנרות על העוגה, והילדים התפזרו, והשקט חזר על כנו, והדלת שוב נסגרה - המורה היה מאושר.
תודה רבה על הילדים שלכם, המתנה השווה מכל,
ירון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה