אתמול הלכתי לביקור בית אצל תלמיד שלי.
אני לא מצליח לערוך ביקורי בית רבים, אבל בכל פעם שאני כן מצליח, המפגש ממלא אותי בשמחה ובתובנות.
בשלב מסוים הצעתי שנצא לצאת לשחק כדורגל - זו הזדמנות נדירה עבורי לשחק עם ילדים, להניע את הגוף המסתייד, ולשחק משחקים שאסור לשחקם בבתי הספר... (על חינוך ולדורף וכדורגל)
עד מהרה התאספו על המגרש המשופצר כ-8 ילדים בגילאי ד'-ז'.
להפתעתי ואכזבתי כי רבה, זמן המשחק היה זניח - למרות הפצרות חוזרות ונשנות שלי לחלוקה לקבוצות ומשחק אמיתי, כפי שאני זוכר ואוהב מילדותי, הרי שלילדים היו עיסוקים אחרים.
- ילד אחד היה עסוק כל הזמן בשריכת השרוכים בנעלי הפקקים הזרחניות ובמתחית הגרביים החוקיים.
- ילד אחר כיוון את המוזיקה במכשיר הסמארטפון שלו והתגאה ברשימת ההשמעה שלו.
- חלק מהילדים התארגנו לצילום סלפי עימי ("יש לך מחנך בכיתה ולא מחנכת! אני חייב לצלם את זה!")
- והשאר צילמו סרטונים של כיבוש שערים במספרת, כדי להעלות ליוטיוב.
לא היה כמעט משחק!
כאשר חזרתי לבית הילד ושוחחתי עם אבי הילד, התברר לי שזה לא משהו מקרי. גם הוא שם לב לכך שהילדים לא משחקים כפי שאנו נהגנו לשחק. הם לא עסוקים במשחק אלא בג'אדגטים, בתיעוד עצמם... הם מתפקדים כמו עיתונאים ופרשנים ופחות כשחקנים. יש להם ציוד ותנאים שאנו רק יכולנו לחלום עליהם, והם בקושי משחקים.
המשחק מתאפשר רק כאשר הם הולכים לחוג מסודר, או נמצאים בהנחיית ובתיווך של מבוגרים.
האם גם אתם שמתם לב לתופעה הזו?
למרות זמן המשחק הדליל, חזרתי הביתה מאושר, כולי תפוס ודואב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה