כאשר אנשים ממש מקשיבים לך, הם חיים בלבך לנצח‎

בימי ההיערכות לקראת שנה"ל תשע"ה, חקרנו בצוות את נושא ה"הקשבה" וניסינו לגלות את המשמעות של ההקשבה עבור כל אחד מאתנו. כמו כן שאלנו את עצמנו איך להתמודד עם הרגשות שהילדים עשויים להביא עימם בתחילת הלימודים, רגשות שנובעים ממערכת צוק איתן. במקרה (ושלא במקרה), שלחה לי אמא של תלמידה לשעבר את הסרטון המופלא הזה, שאיכשהו משלב את שני הדברים - הקשבה ורגשות של ילדים. בסרט התיעודי עטור הפרסים "ילדים מלאי חיים", תלמידי כיתה ד' בבית ספר יסודי בקאנאזאווה, צפונית מערבית לטוקיו, לומדים שיעורים על חמלה מהמחנך שלהם, טושירו קנמורי. הוא מנחה כל אחד מהם בכתיבה של הרגשות הפנימיים האמיתיים שלהם במחברת, וקריאתם בקול רם בקדמת הכיתה. על ידי שיתוף חייהם, הילדים מתחילים להבין את החשיבות בהפגנת עניין, דאגה וחמלה כלפי חבריהם לכיתה. http://youtu.be/armP8TfS9Is

למה אנו עושים את מה שאנו עושים? ראיון של וויל סטאפ עם כריסטוף וייכרט

מקור: http://www.waldorftoday.com/2014/05/why-do-we-do-what-we-do-an-interview-with-christof-wiechert/

Alliance for Public Waldorf Education, CONFLUENCE Spring 2014 Vol. 3 No.3 

תרגום: ירון זנבל

תאריך פרסום: יולי 2014

כריסטוף וייכרט שימש כראש הסקציה הפדגוגית בגתנאום אשר בדורנאך שוויץ. הוא היה גם מורה בכיתת וולדורף כשלושים שנה בהולנד. הפנינה האחרונה של כריסטוף היא ספר הוראה: שמחת המקצוע (The Joy of Profession). הספר תורגם לאחרונה על ידי דורית וינטר והוא זמין בחנות הספרים של מכללת רודולף שטיינר.

וייל: האם יש לך עצות למורים העומדים מול המוסכמות של חינוך וולדורף, מערערים על הרלוונטיות של חלקם לילדים של היום, ואולי משתוקקים להשתחרר מחלק מאותם ההרגלים שהתעצבו במשך השנים? 

כריסטוף: העצה שלי היא שכמורים עלינו להקדיש בכל תחום זמן לשאלה: "למה אנו עושים את זה?" עליך כמורה לשאול אם הדברים הפכו להרגל בהתאמה לאינדיקציה הארכיטיפית אם לאו. לאחר מכן, תוכל לגלות תגליות יוצאות דופן ואתה עשוי לגלות שכוונת העצה המקורית הייתה שונה לגמרי ממה שעשינו ממנה. 

התבונן היטב בכוונה המקורית. אם יש בידנו את המבט המדויק הזה, אז עלינו לשאול עצמנו, האם זה מה שאנחנו צריכים בימינו? לרוב זה כך. אני משוכנע ששטיינר יצר את תכנית הלימודים המקורית לא כל כך עבור זמנו, אלא לזמנים שיגיעו. אז צא לבדוק למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים. 

אתן לך דוגמא פשוטה. אנחנו תמיד מדברים בכיתה ג' על תקופת "בנייה". עכשיו, אם אתה מסתכל על האינדיקציה המקורית, שטיינר אמר שאנחנו צריכים להביא את הילדים בכיתה ג' להבנה או למגע עם-מקצועות ארכיטיפים סביב המקום שבו הם חיים. 

בנייה היא מקצוע ארכיטיפי, אבל אם אתה גר על החוף, דיג הוא גם כן מקצוע ארכיטיפי. אופה הוא מקצוע ארכיטיפי. איכר הוא מקצוע ארכיטיפי. זה לא רק על שבנייה היא מקצוע ארכיטיפי! 

אני רואה בהרבה בתי ספר שהוראת השפות הזרות הוא סוג של תוספת. שטיינר דגל במודל בית הספר שלו בשני מוקדים מרכזיים: שיעור ראשי ושפות זרות. זה היה הדבר שהבחין באיכות עבורו. כך שבהוראת שפה זרה אנחנו הרחק מאחור לעומת מה ששטיינר התכוון אליו. עכשיו אתה רואה, מתוך מחקר, ריענון מגיע. 

הרגל נוסף אומלל שהתקבע, הוא בניגוד גמור לאינדיקציה שנתן שטיינר לפיה בכיתות הצעירות א'-ג', אנחנו יכולים ללמד קריאה, כתיבה ומיומנויות במתמטיקה, בדרך כמעט מתוכנתת, אבל בשנים המאוחרות יותר, מכיתה ה ואילך, מגיע הזמן בו עלינו להחדיר בכל ההוראה שלנו דמיון. 

וייל: אתה מציע שעלינו לאמץ גישה ישירה הרבה יותר בהוראת אבני הבניין של דקדוק, מתמטיקה וכולי בכיתות הצעירות? הדבר יפתיע רבים...

כריסטוף: בדיוק. אם אתה רואה מורה שיש בו הפיכחון הזה, אז אתה רואה את הילדים בכיתתו פורחים. אבל ההרגל השכיח יותר בבתי ספר הוא שבכיתות א' עד ג' ההוראה עמוסה בדמיון כאילו היינו בגן הילדים. ואז, מכיתה ד' ואילך זה מתהפך. 

וייל: איך אתה מבין את האינדיקציה של שטיינר להוראה ישירה יותר, או פכחון, בכיתות א' עד ג'? למה אתה חושב שהוא חתר? 

כריסטוף: לכך שלמידה מוקדמת היא בעצם הרגל, וככל שאתה מטפל בה בצורה מפוכחת בשלב מוקדם, התוצאות בשלב מאוחר יותר טובות יותר.

וייל: מהי אותה "הוראה מפוכחת" בכיתות א' עד ג'?

כריסטוף: הוראה מפוכחת נראית כאילו אתה ממש מלמד, כשאתה נמצא בתהליך של הוראה בקצב מהיר יותר ממה שנעשה כיום. ראיתי שיעורים ראשיים בהם ההוראה האמיתית נמשכה שלוש דקות מתוך 120, או כיתות באמריקה בהן למדו את אותיות האלפבית במשך כל השנה הראשונה. זאת משום אי הבנת המחווה לפיה כל מה שעושים בכיתה א' צריך להיות עטוף בדמיון. אבל, אם אתה מביא יותר מדי דמיון, הילדים נהיים מטושטשים. הארכיטיפ הוא שהאותיות נלמדות בסביבות חג המולד של השנה הראשונה ולאחר מכן מתחילה קריאה וכתיבה. שטיינר אמר כי אתה צריך ללמד מתוך המציאות של חיים, וכך אתה יכול להשתמש באינסוף השוואות, אבל אתה לא בונה עולמות מלאכותיים של גמדים וכל מה שעושים בשלוש הכיתות הצעירות. 

וייל: אז להיבט הדמיון יש יותר קשר לבניית היכולת הממשית ויצירת דימויים מאשר להדמיית עולם פנטזיה? 

כריסטוף: בדיוק, ובהקשר לכך עלינו לעשות "ניקיון". אם תעשה זאת באופן חיובי הדבר יועיל לך, כי התוצאות האקדמיות תהינה הרבה יותר טובות. ואז, בכיתות הגבוהות יותר ההוראה שלך באמת הופכת להיות מעשה דינמי אמיתי של אמנות. 

וייל: הרחב בבקשה. כיצד נראה שיעור דינמי?

כריסטוף: זוהי המהות של חינוך וולדורף. שטיינר אמר שאנחנו מלמדים בתהליך אמנותי. ומהו תהליך אמנותי? תסתכל על יצירה מוזיקלית, למשל: יש לך את האקספוזיציה, שמבשרת את מה שעומד לקרות. ואז אתה פורש ממנה. אתה מרגיע אותה, אולי תראה מה שעשינו עד עכשיו ... זה ואת זה ואת זה. ואז, אתה עושה עוד קפיצה, ואז אתה נרגע שוב ומעבד אותה. זה שימוש דינמי בזמן, בדיוק כמו יצירה מוזיקלית. אם אתה עושה את זה, אז החוויה היא של התרחבות והתכווצות. היא מעוצבת על ידי שימוש מדויק מאוד של תכונות קוליות, איכויות חזותיות ואיכויות אינטראקטיביות, והם צריכים להיות באיזון. אתה צריך תמיד להתבונן על מה שמרענן את הילדים ומה שמעייף אותם. אם הילדים מתעייפים, אתה משנה למצב רוח אחרת או פעילות אחרת כדי שאתה והילדים תמצאו בסוג של זרימה. 

וייל: בספר האחרון שלך שאתה מתאר את זה כלקח חיים. 

וייל: זה אפשרי רק אם יש מעורבות אמיתית. אם אני לא ממש עוסק (engaged) במה שאני עושה, אז אני מתעייף, ובסופו של היום, אני מותש. הרבה מורים שחוקים בסופו של היום ומתלוננים שההוראה היא משימה כזאת כבדה. אם אתם "בתוך העניין" - ותמצאו זאת בפרק השלישי של ידע האדם - אם אתם משקיעים עצמכם במה שאתה עושים, אתם תישארם בחיים. באפשרותכם להישאר בעלי חיוניות. 

וייל: דנת בהוראה כדרך של התפתחות פנימית. מה הן ההמלצות שלך למורים שעובדים על הפיתוח הפנימי שלהם בזמן שהם נעים קדימה? 

כריסטוף: אני הייתי ממליץ להם ללמוד להתקיים בשני המישורים זמנית - זהו נושא מודע, וכיוון שהוא מודע הוא גם קשור ברצון. כשאתה מלמד, אתה מלמד, ובו בזמן אתה מתבונן בהשפעות של ההוראה שלך. 

וייל: אתה מתבונן בהשפעות של ההוראה שלך על הילדים? 

כריסטוף: אני מתבונן בתופעות, ואם ההשפעות הן לא מה שרציתי, אני לא צועק על הילדים, אני משנה את ההוראה שלי. זוהי יכולת פנימית גדולה. אם אתה מבחין בילדים והם משתעממים אתה אומר "אני כנראה עשיתי את הדבר הלא נכון" ואתה משנה אותו למשהו אחר. אז עסקת בתהליך חינוך חי. אני מאוד ממליץ על כך.

משהו שאני עושה בכיתה מתרענן עם מחקר מתמשך של שטיינר. בכל יום אני קורא שניים או שלושה דפים וזה נותן לי אנרגיה לכל היום. זו לא חובה קדושה; זה רצון להיות במגע עם רעיונות גדולים שאני מנסה להבין. אם אתה חי רק מתוך הפיזי, הפסק את הוראתך, צא לדוג! 

ישנן, כמובן, אפשרויות נוספות. מצא דרכים לבריאות חברתית בקהילת ההוראה שלך. ודא שאנשים עובדים ביחד. ודא שאנשים מסתכלים אחד על השני. משמעות הדבר היא שאנשים הולכים בדרך של גילוי עניין אחד בשני. כשזה קורה, אנחנו בונים את בית הספר יחד. לא מה שאני עושה, לא מה שאתה עושה. תלמידים מיד מרגישים אם מורים עובדים ביחד, אם יש להם את מה שאני מכנה "חברויות מקצועיות". החברויות המקצועיות מתחילות בגילוי העניין ההדדי. לשאול את עצמך את השאלה - "איך הוא עושה את זה ככה?". במסעותיי בארה"ב ראיתי כמה רגעים של חינוך שהיו לגמרי חדשים בעבורי, ואני כבר בחינוך יותר מארבעים שנה. זה גרם לי שמחה לראות זאת באחרים! 

תורגם באישור מהעלון של הברית למען חינוך וולדורף ציבורי.