למדנו שהיהודים ניסו לשמר את החיים ה"רגילים" גם בשביל המבוגרים וגם בשביל הילדים הקטנים והבוגרים.
תוך כדי הלמידה, עשינו מעין פרויקט קטן, ובו כל אחד מאיתנו, בחר ציור של ילד בערך בגילנו שאותו צייר בגטאות, כל אחד סיפר למה הוא בחר בציור ובנוסף חיפש מידע על אותו הילד.
אני בחרתי בחרתי בציור של סוניה. בחרתי בו בגלל שכשראיתי אותו לראשונה הרגשתי שהיא הרגישה בודדה בעולם כל כך גדול. לי זה נראה כאילו היא חיפשה משהו ולא בהכרח משהו פיזי אלא משהו פנימי יותר, אולי תקווה, אולי רוגע ושלווה ואולי אושר. בציור ישנם שני הרים וביניהם חוצה נחל, על כל אחד מפסגות ההר עומד אדם. בשבילי זה כמו מטאפורה שמזכירה לי את מה שקרה בשואה. אותם בני אדם, שעומדים על אותה אדמה, רוצים את אותם הדברים הבסיסיים של החיים ורק קו אחד ודק שמפריד ביניהם לשני עולמות שונים לגמרי, אך באותו הזמן גם כל כך כל כך דומים."
שירה אברהם, כיתה ז', מתוך טקס יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשפ"ג
הרעיונות המרכזיים בטקס השנה היו "זכרון ותקווה". תלמידי הכיתה שזרו בטקס חוויות והתנסויות מתוך הלמידה שעברו, באופן שהפך את הטקס לאותנטי עבורם.
במהלך הטקס ביקשה דנה מהקהל לעצום עיניים לרגע קט, ולחשוב מחשבות של תקווה - כך המחישה עד כמה זמין, נגיש ואפשרי לשנות את הלך המחשבה (ובהתאמה, את המעשים).
תודות לד"ר דורית רדליך עמירב Dorit Redlich@ על העבודה שעשתה עמנו בנושא התקווה, לדנה @Dana Weissbrem Padan שהכירה ביננו ולעוז ענבר שנטע בי את האומץ לעסוק בתקווה
ירון
