נולדנו לרוץ

כריטופר מקדוגל (Christopher McDougall) סוקר את נושא הריצה האנושית.

בעוד אנו בחינוך ולדורף שמים דגש על הידיים וחשיבותם בהתפתחות האנושית, הרי שהוא מוצא שהיתרון האנושי היה דווקא ביכולת הריצה, בלהקה, למרחקים ארוכים

http://www.ted.com/talks/christopher_mcdougall_are_we_born_to_run?language=en

לספר סיפור = לספר בדיחה

"דרמה היא ציפייה שזורה באי וודאות"

מעניין לשמוע את יוצר הסרטים אנדרו סטנטון (Andrew Stanton) משתף לגבי תפיסתו לגבי סיפור סיפורים, והוא עושה זאת באופן ביוגרפי, מהסוף להתחלה (למיטב ידיעתי הוא לא קרא אף פעם את ידע האדם)

http://www.ted.com/talks/andrew_stanton_the_clues_to_a_great_story?language=en#t-384121

והנה הבדיחה שעימה הוא פתח.

לתשומת לבכם! היא לא מתאימה לתקופת בעלי מלאכה (למרות שלרגע זה נדמה שכאילו היא כן)

A Scottish old timer in Scotland, in a bar, talking to a young man.

The Old Man says, "Lad, look out there to the field. Do ya see that fence? Look how well it's built. I built that fence stone by stone with me own two hands. I piled it for months."

"But do they call me McGreggor-the-Fence-Builder? Nooo..."

Then the old man gestured at the bar. "Look here at the bar. Do ya see how smooth and just it is? I planed that surface down by me own achin' back. I carved that wood with me own hard labour, for eight days."

"But do they call me McGreggor-the-Bar-builder? Nooo..."

Then the old man points out the window. "Eh, Laddy, look out to sea...Do ya see that pier that stretches out as far as the eye can see? I built that pier with the sweat off me back. I nailed it board by board."

"But do they call me McGreggor-the-Pier-Builder? Nooo..."

Then the old man looks around nervously, trying to make sure no one is paying attention.

"But ya fuck one goat...

הסמארטפון הורג את משחקי הכדור

אתמול הלכתי לביקור בית אצל תלמיד שלי.

אני לא מצליח לערוך ביקורי בית רבים, אבל בכל פעם שאני כן מצליח, המפגש ממלא אותי בשמחה ובתובנות.

בשלב מסוים הצעתי שנצא לצאת לשחק כדורגל - זו הזדמנות נדירה עבורי לשחק עם ילדים, להניע את הגוף המסתייד, ולשחק משחקים שאסור לשחקם בבתי הספר... (על חינוך ולדורף וכדורגל)

עד מהרה התאספו על המגרש המשופצר כ-8 ילדים בגילאי ד'-ז'.

להפתעתי ואכזבתי כי רבה, זמן המשחק היה זניח - למרות הפצרות חוזרות ונשנות שלי לחלוקה לקבוצות ומשחק אמיתי, כפי שאני זוכר ואוהב מילדותי, הרי שלילדים היו עיסוקים אחרים.

• ילד אחד היה עסוק כל הזמן בשריכת השרוכים בנעלי הפקקים הזרחניות ובמתחית הגרביים החוקיים.
• ילד אחר כיוון את המוזיקה במכשיר הסמארטפון שלו והתגאה ברשימת ההשמעה שלו.
• חלק מהילדים התארגנו לצילום סלפי עימי ("יש לך מחנך בכיתה ולא מחנכת! אני חייב לצלם את זה!")
• והשאר צילמו סרטונים של כיבוש שערים במספרת, כדי להעלות ליוטיוב.

לא היה כמעט משחק!

כאשר חזרתי לבית הילד ושוחחתי עם אבי הילד, התברר לי שזה לא משהו מקרי. גם הוא שם לב לכך שהילדים לא משחקים כפי שאנו נהגנו לשחק. הם לא עסוקים במשחק אלא בג'אדגטים, בתיעוד עצמם... הם מתפקדים כמו עיתונאים ופרשנים ופחות כשחקנים. יש להם ציוד ותנאים שאנו רק יכולנו לחלום עליהם, והם בקושי משחקים.

המשחק מתאפשר רק כאשר הם הולכים לחוג מסודר, או נמצאים בהנחיית ובתיווך של מבוגרים.

האם גם אתם שמתם לב לתופעה הזו?

למרות זמן המשחק הדליל, חזרתי הביתה מאושר, כולי תפוס ודואב.

כאשר אנשים ממש מקשיבים לך, הם חיים בלבך לנצח‎

בימי ההיערכות לקראת שנה"ל תשע"ה, חקרנו בצוות את נושא ה"הקשבה" וניסינו לגלות את המשמעות של ההקשבה עבור כל אחד מאתנו. כמו כן שאלנו את עצמנו איך להתמודד עם הרגשות שהילדים עשויים להביא עימם בתחילת הלימודים, רגשות שנובעים ממערכת צוק איתן. במקרה (ושלא במקרה), שלחה לי אמא של תלמידה לשעבר את הסרטון המופלא הזה, שאיכשהו משלב את שני הדברים - הקשבה ורגשות של ילדים. בסרט התיעודי עטור הפרסים "ילדים מלאי חיים", תלמידי כיתה ד' בבית ספר יסודי בקאנאזאווה, צפונית מערבית לטוקיו, לומדים שיעורים על חמלה מהמחנך שלהם, טושירו קנמורי. הוא מנחה כל אחד מהם בכתיבה של הרגשות הפנימיים האמיתיים שלהם במחברת, וקריאתם בקול רם בקדמת הכיתה. על ידי שיתוף חייהם, הילדים מתחילים להבין את החשיבות בהפגנת עניין, דאגה וחמלה כלפי חבריהם לכיתה. http://youtu.be/armP8TfS9Is

למה אנו עושים את מה שאנו עושים? ראיון של וויל סטאפ עם כריסטוף וייכרט

מקור: http://www.waldorftoday.com/2014/05/why-do-we-do-what-we-do-an-interview-with-christof-wiechert/

Alliance for Public Waldorf Education, CONFLUENCE Spring 2014 Vol. 3 No.3 

תרגום: ירון זנבל

תאריך פרסום: יולי 2014

כריסטוף וייכרט שימש כראש הסקציה הפדגוגית בגתנאום אשר בדורנאך שוויץ. הוא היה גם מורה בכיתת וולדורף כשלושים שנה בהולנד. הפנינה האחרונה של כריסטוף היא ספר הוראה: שמחת המקצוע (The Joy of Profession). הספר תורגם לאחרונה על ידי דורית וינטר והוא זמין בחנות הספרים של מכללת רודולף שטיינר.

וייל: האם יש לך עצות למורים העומדים מול המוסכמות של חינוך וולדורף, מערערים על הרלוונטיות של חלקם לילדים של היום, ואולי משתוקקים להשתחרר מחלק מאותם ההרגלים שהתעצבו במשך השנים? 

כריסטוף: העצה שלי היא שכמורים עלינו להקדיש בכל תחום זמן לשאלה: "למה אנו עושים את זה?" עליך כמורה לשאול אם הדברים הפכו להרגל בהתאמה לאינדיקציה הארכיטיפית אם לאו. לאחר מכן, תוכל לגלות תגליות יוצאות דופן ואתה עשוי לגלות שכוונת העצה המקורית הייתה שונה לגמרי ממה שעשינו ממנה. 

התבונן היטב בכוונה המקורית. אם יש בידנו את המבט המדויק הזה, אז עלינו לשאול עצמנו, האם זה מה שאנחנו צריכים בימינו? לרוב זה כך. אני משוכנע ששטיינר יצר את תכנית הלימודים המקורית לא כל כך עבור זמנו, אלא לזמנים שיגיעו. אז צא לבדוק למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים. 

אתן לך דוגמא פשוטה. אנחנו תמיד מדברים בכיתה ג' על תקופת "בנייה". עכשיו, אם אתה מסתכל על האינדיקציה המקורית, שטיינר אמר שאנחנו צריכים להביא את הילדים בכיתה ג' להבנה או למגע עם-מקצועות ארכיטיפים סביב המקום שבו הם חיים. 

בנייה היא מקצוע ארכיטיפי, אבל אם אתה גר על החוף, דיג הוא גם כן מקצוע ארכיטיפי. אופה הוא מקצוע ארכיטיפי. איכר הוא מקצוע ארכיטיפי. זה לא רק על שבנייה היא מקצוע ארכיטיפי! 

אני רואה בהרבה בתי ספר שהוראת השפות הזרות הוא סוג של תוספת. שטיינר דגל במודל בית הספר שלו בשני מוקדים מרכזיים: שיעור ראשי ושפות זרות. זה היה הדבר שהבחין באיכות עבורו. כך שבהוראת שפה זרה אנחנו הרחק מאחור לעומת מה ששטיינר התכוון אליו. עכשיו אתה רואה, מתוך מחקר, ריענון מגיע. 

הרגל נוסף אומלל שהתקבע, הוא בניגוד גמור לאינדיקציה שנתן שטיינר לפיה בכיתות הצעירות א'-ג', אנחנו יכולים ללמד קריאה, כתיבה ומיומנויות במתמטיקה, בדרך כמעט מתוכנתת, אבל בשנים המאוחרות יותר, מכיתה ה ואילך, מגיע הזמן בו עלינו להחדיר בכל ההוראה שלנו דמיון. 

וייל: אתה מציע שעלינו לאמץ גישה ישירה הרבה יותר בהוראת אבני הבניין של דקדוק, מתמטיקה וכולי בכיתות הצעירות? הדבר יפתיע רבים...

כריסטוף: בדיוק. אם אתה רואה מורה שיש בו הפיכחון הזה, אז אתה רואה את הילדים בכיתתו פורחים. אבל ההרגל השכיח יותר בבתי ספר הוא שבכיתות א' עד ג' ההוראה עמוסה בדמיון כאילו היינו בגן הילדים. ואז, מכיתה ד' ואילך זה מתהפך. 

וייל: איך אתה מבין את האינדיקציה של שטיינר להוראה ישירה יותר, או פכחון, בכיתות א' עד ג'? למה אתה חושב שהוא חתר? 

כריסטוף: לכך שלמידה מוקדמת היא בעצם הרגל, וככל שאתה מטפל בה בצורה מפוכחת בשלב מוקדם, התוצאות בשלב מאוחר יותר טובות יותר.

וייל: מהי אותה "הוראה מפוכחת" בכיתות א' עד ג'?

כריסטוף: הוראה מפוכחת נראית כאילו אתה ממש מלמד, כשאתה נמצא בתהליך של הוראה בקצב מהיר יותר ממה שנעשה כיום. ראיתי שיעורים ראשיים בהם ההוראה האמיתית נמשכה שלוש דקות מתוך 120, או כיתות באמריקה בהן למדו את אותיות האלפבית במשך כל השנה הראשונה. זאת משום אי הבנת המחווה לפיה כל מה שעושים בכיתה א' צריך להיות עטוף בדמיון. אבל, אם אתה מביא יותר מדי דמיון, הילדים נהיים מטושטשים. הארכיטיפ הוא שהאותיות נלמדות בסביבות חג המולד של השנה הראשונה ולאחר מכן מתחילה קריאה וכתיבה. שטיינר אמר כי אתה צריך ללמד מתוך המציאות של חיים, וכך אתה יכול להשתמש באינסוף השוואות, אבל אתה לא בונה עולמות מלאכותיים של גמדים וכל מה שעושים בשלוש הכיתות הצעירות. 

וייל: אז להיבט הדמיון יש יותר קשר לבניית היכולת הממשית ויצירת דימויים מאשר להדמיית עולם פנטזיה? 

כריסטוף: בדיוק, ובהקשר לכך עלינו לעשות "ניקיון". אם תעשה זאת באופן חיובי הדבר יועיל לך, כי התוצאות האקדמיות תהינה הרבה יותר טובות. ואז, בכיתות הגבוהות יותר ההוראה שלך באמת הופכת להיות מעשה דינמי אמיתי של אמנות. 

וייל: הרחב בבקשה. כיצד נראה שיעור דינמי?

כריסטוף: זוהי המהות של חינוך וולדורף. שטיינר אמר שאנחנו מלמדים בתהליך אמנותי. ומהו תהליך אמנותי? תסתכל על יצירה מוזיקלית, למשל: יש לך את האקספוזיציה, שמבשרת את מה שעומד לקרות. ואז אתה פורש ממנה. אתה מרגיע אותה, אולי תראה מה שעשינו עד עכשיו ... זה ואת זה ואת זה. ואז, אתה עושה עוד קפיצה, ואז אתה נרגע שוב ומעבד אותה. זה שימוש דינמי בזמן, בדיוק כמו יצירה מוזיקלית. אם אתה עושה את זה, אז החוויה היא של התרחבות והתכווצות. היא מעוצבת על ידי שימוש מדויק מאוד של תכונות קוליות, איכויות חזותיות ואיכויות אינטראקטיביות, והם צריכים להיות באיזון. אתה צריך תמיד להתבונן על מה שמרענן את הילדים ומה שמעייף אותם. אם הילדים מתעייפים, אתה משנה למצב רוח אחרת או פעילות אחרת כדי שאתה והילדים תמצאו בסוג של זרימה. 

וייל: בספר האחרון שלך שאתה מתאר את זה כלקח חיים. 

וייל: זה אפשרי רק אם יש מעורבות אמיתית. אם אני לא ממש עוסק (engaged) במה שאני עושה, אז אני מתעייף, ובסופו של היום, אני מותש. הרבה מורים שחוקים בסופו של היום ומתלוננים שההוראה היא משימה כזאת כבדה. אם אתם "בתוך העניין" - ותמצאו זאת בפרק השלישי של ידע האדם - אם אתם משקיעים עצמכם במה שאתה עושים, אתם תישארם בחיים. באפשרותכם להישאר בעלי חיוניות. 

וייל: דנת בהוראה כדרך של התפתחות פנימית. מה הן ההמלצות שלך למורים שעובדים על הפיתוח הפנימי שלהם בזמן שהם נעים קדימה? 

כריסטוף: אני הייתי ממליץ להם ללמוד להתקיים בשני המישורים זמנית - זהו נושא מודע, וכיוון שהוא מודע הוא גם קשור ברצון. כשאתה מלמד, אתה מלמד, ובו בזמן אתה מתבונן בהשפעות של ההוראה שלך. 

וייל: אתה מתבונן בהשפעות של ההוראה שלך על הילדים? 

כריסטוף: אני מתבונן בתופעות, ואם ההשפעות הן לא מה שרציתי, אני לא צועק על הילדים, אני משנה את ההוראה שלי. זוהי יכולת פנימית גדולה. אם אתה מבחין בילדים והם משתעממים אתה אומר "אני כנראה עשיתי את הדבר הלא נכון" ואתה משנה אותו למשהו אחר. אז עסקת בתהליך חינוך חי. אני מאוד ממליץ על כך.

משהו שאני עושה בכיתה מתרענן עם מחקר מתמשך של שטיינר. בכל יום אני קורא שניים או שלושה דפים וזה נותן לי אנרגיה לכל היום. זו לא חובה קדושה; זה רצון להיות במגע עם רעיונות גדולים שאני מנסה להבין. אם אתה חי רק מתוך הפיזי, הפסק את הוראתך, צא לדוג! 

ישנן, כמובן, אפשרויות נוספות. מצא דרכים לבריאות חברתית בקהילת ההוראה שלך. ודא שאנשים עובדים ביחד. ודא שאנשים מסתכלים אחד על השני. משמעות הדבר היא שאנשים הולכים בדרך של גילוי עניין אחד בשני. כשזה קורה, אנחנו בונים את בית הספר יחד. לא מה שאני עושה, לא מה שאתה עושה. תלמידים מיד מרגישים אם מורים עובדים ביחד, אם יש להם את מה שאני מכנה "חברויות מקצועיות". החברויות המקצועיות מתחילות בגילוי העניין ההדדי. לשאול את עצמך את השאלה - "איך הוא עושה את זה ככה?". במסעותיי בארה"ב ראיתי כמה רגעים של חינוך שהיו לגמרי חדשים בעבורי, ואני כבר בחינוך יותר מארבעים שנה. זה גרם לי שמחה לראות זאת באחרים! 

תורגם באישור מהעלון של הברית למען חינוך וולדורף ציבורי. 

מורי ולדורף חובבי כדורגל‎

[רשומה הומוריסטית]

חברים וחברות יקרים,

במרבית מוסדות החינוך שלנו, משחק הכדורגל מוקצה ואסור, למעט אולי הכיתות הגבוהות.

למה?! ובכן, זה לא בדיוק שרודולף שטיינר התייחס למשחק זה באופן ספציפי, והסיבות שלרוב ניתנות הן על רקע של תחרותיות יתר או שמשחק זה מוביל לחוסר איזון במיומנויות הגופניות לכיוון הרגליים במקום לידיים.

אני חושב שהסיבה נובעת מכך שרבים ממורי ומורות הולדורף פשוט לא אוהבים ספורט תחרותי בכלל וכדורגל בפרט. התבוננות גתאנית פשוטה תוביל אותנו להבנה שאנו חבורה של חננות. let's face it.

הסבר אחר שאני מוצא הוא שבדומה לשימוש שלנו במחברות ובצבעים המיוחדים, לבובות נטולות הפנים ושאר ההרגלים שלנו, אנו נופלים שוב ושוב לדוגמות ומסורות בלתי מובנות, נוהגים למצוא בכל GA רמזים לכך ש"שטיינר אמר", ובכך הופכים לעדת מאמינים נטולי כל חשיבה ביקורתית/עצמאית.

לא מסכימים עימי?! משחקים כדורגל בפינות נסתרות של בית הספר בהחבא?! 

אני מזמין את מי מכם שנותר בו/ה ניצוץ של ספורטיביות (שלא סורס על ידי שנים של נגינה על חלילית וליבוד רטוב על רטוב) למפגש שיעסוק בסוגייה מרכזית וחשובה זו.

מפגש ראשון: יום שלישי, 8/7/2014 בשעה 22:30 (כחצי שעה לפני משחק חצי הגמר הראשון)

מפגש שני: יום רביעי, 9/7 בשעה 22:30 (כחצי שעה לפני משחק חצי הגמר השני)

מיקום המפגש: תמר ה-נ-ש-מ-ה תארגן לנו מסך ענק עטוף בבדי משי ותמסור לנו את המיקום בהמשך.

כיבוד: אני מעריך שנוכל להתארגן די בקלות על בירה טבעונית וחטיפי דוחן מקורמלים.

(למעשה אני מקווה שנרד על נקניקיות בלחמניה עם חרדל מיונז וקטשופ, עם כרוב כבוש מקופסת שימורים וגולדסטאר לאגר, עד להופעת חיוך סינגויני בלתי נשלט)

במפגש, אשמח אם נוכל לתמוך אחד בשניה. אנו, מורי הולדורף חובבי הכדורגל.
כמו כן אוכל לשתף אתכם ב"תקופת שברים" שהעברתי החודש בכיתה ד', שהפכה לה באופן בלתי מכוון לרווית מונדיאל. בתקופה עסקנו ולמדנו מגוון של נושאים:

1. 4 פעולות חשבון
1. כמה קבוצות בכל בית?
2. כמה בתים יש?
3. כמה שחקנים בכל קבוצה? 
4. כמה שחקנים רצים על המגרש בו זמנית?
2. שברים
1. למה בשמינית הגמר משחקות 16 קבוצות ולא 8?
2. כמה קבוצות מעפילות לרבע הגמר? כמה מהווה כל קבוצה מתוך השלב הזה?
3. מכנה משותף - מה משותף לכל הדגלים? מה שונה?
3. גאוגרפיה
1. משחק הזכרון - מדינות ודגלים
2. איפה נמצאת כל מדינה?
4.  קומבינטוריקה למתחילים
1. כמה משחקים יש בבית בו 2 קבוצות? 
2. כמה משחקים יש בבית בו 3 קבוצות? 
3. כמה משחקים יש בבית בו 4 קבוצות? 
4. כמה משחקים יש בבית בו 5 קבוצות? ...
5. מידות ומשקולות
1. מהם מימדי מגרש כדורגל?
2. איך ממירים יארד למטר?
3. מעגל ורדיוס
4. על הזינוק האנושי (או איך ניתן להבקיע בעיטת עונשין בקלות)?
5. מהי הקשת מחוץ לרחבה ומהו תפקידה?
6. חוקי המשחק
1. למה אסור להחזיר לשוער עם הרגל?
2. מהו נבדל?
3. מהם התפקידים הקלאסיים במשחק?
4. 5-3-2 או 4-4-2? מה הם מערכי המשחק הנפוצים?
7. אדם וחיה
1. מדוע לשחקן סוארס יש נטייה לנשוך שחקנים אחרים?
2. תפקידי הרוק בכלל ובמגרש הכדורגל בפרט (או למה שחקני כדורגל יורקים כל כך הרבה במשחק?)
8. מוזיקה
1. הרמוניה ומשקלים בשירי אוהדים
9. מלאכות ויצירה
1. רקמת איקיסים של דגלים
2. ציורי לוח כדורגל
3. צבעי מים - רגשות במשחק כדורגל
4. אוריגמי כדורגל

כיתה ד', בית חינוך אלומות - תקופת חשבון, - יוני 2014

כנהוג אצלנו - אנא אשרו בטופס המצב את השתתפותכם.

להתראות בדליה

ירון

דפיקה בדלת

מה הוא בסה"כ ביקש לעצמו, ביום החופשי שלו, ביום ההולדת? קצת שקט ומנוחה, אולי ללכת לבית קפה לארוחת בוקר מפנקת.

ואז נשמיעה דפיקת דלת רמה. לא דפיקה של שכן שזקוק לעזרה, לא דפיקה דומה לזו של הדוואר שמביא חבילה. דפיקה חצופה.

אף אחד לא ניגש לדלת, אז בלית ברירה הוא קם, נחוש לגעור במי שיזדמן לו מן העבר השני.

"ה פ ת ע ה !"

והפתעה אכן זו היתה – כל ילדי הכיתה, אוחזים בבלונים, פירות, ירקות, גבינות, בורקסים, עוגה, כרטיסי ברכה ושאר תופינים ופינוקים, פרצו לו אל מבצרו עם פנים חייכניות, חיבוקים ואהבה גדולה.

השכנים שהזדעקו לשמע הרעש היו המומים לראות ילדים שבאים לשמח את מחנכם ביום הולדתו. "הנכדים שלנו תמיד מתלוננים על המורים שלהם..." אמרו וחברו לשירת "היום יום הולדת..."

עוד שניה של השתהות והילדים כבר פזורים להם בכל הבית ובחצר, סורקים ובוחנים ומשתלטים על כל מתקן והתקן כאילו חיו כאן מאז ומעולם.

מסתבר שמשפחתו היתה שותפה לסוד זה זמן מה - נויה מתכתבת עימם ומתכננת בצוותא עם כל הבנות את מסיבת ההפתעה זה כשבועיים (בנות הכיתה הביאו את מסיבות ההפתעה לרמת מומחיות ראויה להערצה).

"הבנים, הם באו רק כדי לאכול ולא עשו שום דבר" סיפרו לו הבנות, ועליו כעת להעניק להן צ'ופר – רק להן.

ולאחר שהובעה המשאלה, ולאחר שכבו הנרות על העוגה, והילדים התפזרו, והשקט חזר על כנו, והדלת שוב נסגרה - המורה היה מאושר.

תודה רבה על הילדים שלכם, המתנה השווה מכל,

ירון

בארץ הפפים

אשתף אתכם בפעילות שעשינו היום בכיתה, כחלק מתקופת "קשרים ומשחקים".
הפעילות פותחה בידי המרכזיה החינוכית הארצית*.

התיישבנו במעגל ואז סיפרתי את הסיפור על ארץ הפפים

1. אז ביקשתי מכל ילד שיעביר לילד שמשמאלו פף (הילדים שאלו מה זה "פף", אך לא עניתי)
2. לאחר ההעברות, ערכנו דיון על מה זה "פף"  - מתוך הסיפור: משהו רך ונעים, שכייף לקבל וכייף לתת, שלא נגמר אף פעם...
3. לאחר מכן ערכנו רשימה של הפפים שהילדים קיבלו ונתנו אחד לשני: שוקולד, דג זהב, חיבוק, ממתקים, כיתה שקטה, טלפון חכם, אהבה...
   בהמשך ניסינו למצוא קבוצות של פפים (דברי אוכל, חיות, אלקטרוניקה, דברים של רגש, דברים דימיוניים ודברים בעולם וכולי)
4. ואז הכרזתי על "שבוע הפפים" - על כל ילד לחלק לחבריו במהלך השבוע פפים, על הבוקר.

הילדים נמשכו בעיקר לדברים חומריים - שוקלד וכולי, 

• השאלה הראשונה שנשאלה היתה: "מותר ממתקים?"
• עניתי "מותר כל דבר שישמח את חברך, גם ממתקים"
• השאלה השניה לא אחרה לבוא: "מותר יהיה לאכול את הממתקים בבוקר?"
  עניתי "לא, ממתקים אוכלים רק בסוף היום. פיצה, בורקס גחנון וכאלה מותר לאכול כבר בארוחת הבוקר"
• שאלה: "מה אם לא אביא משהו כי שכחתי?"
  ניסיתי לכוון כמה שפחות: "ראינו שברשימה יש דברים שלא חייבים להביא..."
• נשאלה שאלה "ומה אם יהיו ילדים שלא יקבלו דבר? הלא מקובלים?"
  על כך עניתי "אני מקווה שלא יהיו ילדים שלא יקבלו דבר. אם את/ה יכול/ה לדאוג לזה, זה יהיה נפלא"
• נשאלתי "ומה אם אקום ללא מצב רוח לחלק דבר לאף אחד?"
  על כך עניתי "ברגע שתקבל פף, תרצה גם לחלק..."

ועוד ועוד שאלות.

ביקשתי שלא יביאו דבר שפוגע באחר, או מעליב או מתלוצץ - כי גם הנטייה הזו חזקה אצל הילדים.

הבטחתי שאם הם לא ישחקו יפה, אתן להם פף בעצמי בדמות 10 דפי עבודה בחשבון ולשון!

קבלו פף גדול ממני

ירון

*עוד מגוון משחקי קשר נפלאים וטובים באתר תנועת הערבות