עוד בוקר

כָּל בָּקָר אֲנִי מִתְעוֹרֵר

עִם אוֹתָהּ עֲלִיצוּת יוֹם-יוֹמִית

טִבְעִית וְשִׁגְרָתִית

עַל שַׁחַר חָדָשׁ

וְאָז בִּן רֶגַע נוֹחֶתֶת עָלַי הַהַכָּרָה

הַמְּעִיקָה

הַמַּכְבִּידָה

זֶה לֹא עוֹד חֲלוֹם רַע

טקס יום השואה תשפ"ג בבית חינוך אלומות

"למדנו בכיתה על גטו טרזין, ועל החיים שהיו ליהודים בגטאות.
למדנו שהיהודים ניסו לשמר את החיים ה"רגילים" גם בשביל המבוגרים וגם בשביל הילדים הקטנים והבוגרים.
תוך כדי הלמידה, עשינו מעין פרויקט קטן, ובו כל אחד מאיתנו, בחר ציור של ילד בערך בגילנו שאותו צייר בגטאות, כל אחד סיפר למה הוא בחר בציור ובנוסף חיפש מידע על אותו הילד.

אני בחרתי בחרתי בציור של סוניה. בחרתי בו בגלל שכשראיתי אותו לראשונה הרגשתי שהיא הרגישה בודדה בעולם כל כך גדול. לי זה נראה כאילו היא חיפשה משהו ולא בהכרח משהו פיזי אלא משהו פנימי יותר, אולי תקווה, אולי רוגע ושלווה ואולי אושר. בציור ישנם שני הרים וביניהם חוצה נחל, על כל אחד מפסגות ההר עומד אדם. בשבילי זה כמו מטאפורה שמזכירה לי את מה שקרה בשואה. אותם בני אדם, שעומדים על אותה אדמה, רוצים את אותם הדברים הבסיסיים של החיים ורק קו אחד ודק שמפריד ביניהם לשני עולמות שונים לגמרי, אך באותו הזמן גם כל כך כל כך דומים."
שירה אברהם, כיתה ז', מתוך טקס יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשפ"ג

הרעיונות המרכזיים בטקס השנה היו "זכרון ותקווה". תלמידי הכיתה שזרו בטקס חוויות והתנסויות מתוך הלמידה שעברו, באופן שהפך את הטקס לאותנטי עבורם.
במהלך הטקס ביקשה דנה מהקהל לעצום עיניים לרגע קט, ולחשוב מחשבות של תקווה - כך המחישה עד כמה זמין, נגיש ואפשרי לשנות את הלך המחשבה (ובהתאמה, את המעשים).

תודות לד"ר דורית רדליך עמירב Dorit Redlich@ על העבודה שעשתה עמנו בנושא התקווה, לדנה @Dana Weissbrem Padan שהכירה ביננו ולעוז ענבר שנטע בי את האומץ לעסוק בתקווה

ירון


 

תקופת תקווה

עם פרוץ ה"רפורמה" המשפטית לחיינו, הרגשתי צורך עז לשוחח על כך עם תלמידי כיתתי (כיתה ז').

תחושת האימה ממה שמתרגש עלינו, מאובדן הדמוקרטיה, מפגיעה בזכויות אדם הדהדה ולא נתנה לי מנוח.

התחלתי לבנות תכנית לימודים באזרחות. כיניתי אותה "שלטון של/על העם".

קראתי וריכזתי חומרים על מנהיגות בעולם הטבע, ההתפתחות האנושית, שבטים עמים והנהגה, מונרכיה ואנרכיה, דמוקרטיה ודיקטטורה, צורות ממשל. חיפשתי דרכים להביא את החומרים הללו בדרך יצירתית ואומנותית.

זה לא הרגיש לי נכון. פנייה ישירה מדי ל"ראש"... לא תואם את גיל הילדים.

התייעצתי עם עוז, קולגה שלי, והוא עזר לי לדייק את המענה.

הנחתי את כל שאספתי בצד והתחלתי הכל מחדש, כאשר הציר המרכזי עתה היה "תקווה".

כתבתי תכנית לימודים שונה בתכלית, מסע חקר אומנותי-רגשי של "תקווה" ככוח מניע להתמודדות עם המציאות האנושית המורכבת. ניסינו להבין מהי "תקווה", פגשנו בדורית רדליך עמירב (@Dorit Redlich חוקרת "תקווה") ולמדנו ממנה עד כמה זה קל לחשוב "תקווה", שוחחנו על הזכרון האנושי ועל חשיבות השכחה, על זכרון קולקטיבי ועל נרטיב של עם, על גילויי תקווה בתקופת השואה.

נגענו פה ושם בהיבטים אקטואלים, בגילויי המחנאות, ההתבטאויות הפוגעניות והמחאה. אבל מנקודת מבט אחרת.

לא יהיה ניצחון של האור על החושך
כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה,
שבמקום להילחם בחושך,
עלינו להגביר את האור. 

א.ד. גורדון

 

תקופת "תקווה וזכרון" במאגר המשאבים למורי ולדורף

מי זה חנן יובל?!

צפיתי במפגש בין חנן יובל ובין דודי אמסלם, בתיווכו של קובי פרץ.

צפיתי וחשתי הקלה.

אמנם היה נראה לי שחנן יובל אינו מרגיש בנוח (אולי זו פרשנות שלי לשפת הגוף שלו, אולי הוא אינו מרגיש בנוח באור הזרקורים?!), אך חנן יובל הסביר את עמדתו. דודי אמסלם הסביר מה הפעיל אותו וגרם לו להגיב את תגובתו המזלזלת

היתה תקשורת.

ואני חשתי הקלה.

הנה, לפחות מדברים. מגשרים על פערים.

אחרים בסביבתי הגיבו למפגש אחרת.

ראו בכך ארוע משפיל (עבור חנן יובל).

בטנם התהפכה והרגשת קבס התעוררה בהם.

"על חנן יובל היה לדחות את ה"סולחה" הזו על הסף!" הם אמרו.

אני לא מכיר דרך טובה יותר מתקשורת והידברות ומפגש אנושי.

בכל מקום בו אין מפגש שכזה, מגיעים קור, פחד ושנאה.

בעיני זה היה מפגש חשוב מאוד.

אנו צריכים לראות זוגות נוספים שששמים את האגו בצד, נפגשים ומפרקים את העוינות.

אני מקווה שמחר נראה עוד כאלה.

"...כָּל עֶרֶב אֲנִי מַשְׁאִיר לְחֹשֶׁךְ,

פֶּתַח קָטָן שֶׁל

אוֹר."

נצחונות קטנים / מיכאל זץ

נשמיע את קולנו

לא השמעתי את קולי | מרטין נימלר

תְּחִלָּה הֵם בָּאוּ וְלָקְחוּ אֶת הַקּוֹמוּנִיסְטִים –

וְלֹא הִשְׁמַעְתִּי אֶת קוֹלִי,

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיִיתִי קוֹמוּנִיסְט;

וְאָז הֵם בָּאוּ וְלָקְחוּ אֶת הַסּוֹצְיָאלִיסְטִים –

וְלֹא הִשְׁמַעְתִּי אֶת קוֹלִי,

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיִיתִי סוֹצְיָאלִיסְט;

וְאָז הֵם בָּאוּ וְלָקְחוּ אֶת חַבְרֵי הָאִגּוּד הַמִּקְצוֹעִי –

וְלֹא הִשְׁמַעְתִּי אֶת קוֹלִי,

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיִיתִי חֲבֵר הָאִגּוּד הַמִּקְצוֹעִי;

וְאָז הֵם בָּאוּ וְלָקְחוּ אֶת הַיְּהוּדִים –

וְלֹא הִשְׁמַעְתִּי אֶת קוֹלִי,

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיִיתִי יְהוּדִי;

וְאָז הֵם בָּאוּ וְלָקְחוּ אוֹתִי –

וּכְבָר לֹא נוֹתַר אָדָם,

לְדַבֵּר בַּעֲדִי.

התלמידים בכיתות מרגישים שקורה משהו.

הם ערים לכך כשאנו מגיעים בבוקר מדוכדכים. המומים.

ואנו מצידנו מנסים להגן ולשמור עליהם מפני הכל. ונמשיך לפעול כך.

ובמקביל, אחד הדברים המשמעותיים שיש ביכולתנו לעשות בעת הזו, היא לדבר אל הילדים ולחנכם לאור הערכים והעקרונות החברתיים בהם אנו מאמינים. בצורה ישירה/עקיפה התואמת את גילם. וללא מורא.

אם יש בידיכם חומרים רלבנטיים, תקופות שכתבתם בעבר על הנושא - אנא שתפו בתיקייה מיוחדת שנפתחה לצורך זה ב"מאגר המשאבים למורי ולדורף" (מאגר המשאבים > לפי נושא > חינוך חברתי ערכי) לתועלת ולשימוש כולם.

וגם כך נשמיע את קולנו. https://antro.co.il/db.html