צפיתי וחשתי הקלה.
אמנם היה נראה לי שחנן יובל אינו מרגיש בנוח (אולי זו פרשנות שלי לשפת הגוף שלו, אולי הוא אינו מרגיש בנוח באור הזרקורים?!), אך חנן יובל הסביר את עמדתו. דודי אמסלם הסביר מה הפעיל אותו וגרם לו להגיב את תגובתו המזלזלת
היתה תקשורת.
ואני חשתי הקלה.
הנה, לפחות מדברים. מגשרים על פערים.
אחרים בסביבתי הגיבו למפגש אחרת.
ראו בכך ארוע משפיל (עבור חנן יובל).
בטנם התהפכה והרגשת קבס התעוררה בהם.
"על חנן יובל היה לדחות את ה"סולחה" הזו על הסף!" הם אמרו.
אני לא מכיר דרך טובה יותר מתקשורת והידברות ומפגש אנושי.
בכל מקום בו אין מפגש שכזה, מגיעים קור, פחד ושנאה.
בעיני זה היה מפגש חשוב מאוד.
אנו צריכים לראות זוגות נוספים שששמים את האגו בצד, נפגשים ומפרקים את העוינות.
אני מקווה שמחר נראה עוד כאלה.
"...כָּל עֶרֶב אֲנִי מַשְׁאִיר לְחֹשֶׁךְ,
פֶּתַח קָטָן שֶׁל
אוֹר."
נצחונות קטנים / מיכאל זץ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה