עם פרוץ ה"רפורמה" המשפטית לחיינו, הרגשתי צורך עז לשוחח על כך עם תלמידי כיתתי (כיתה ז').
תחושת האימה ממה שמתרגש עלינו, מאובדן הדמוקרטיה, מפגיעה בזכויות אדם הדהדה ולא נתנה לי מנוח.
התחלתי לבנות תכנית לימודים באזרחות. כיניתי אותה "שלטון של/על העם".
קראתי וריכזתי חומרים על מנהיגות בעולם הטבע, ההתפתחות האנושית, שבטים עמים והנהגה, מונרכיה ואנרכיה, דמוקרטיה ודיקטטורה, צורות ממשל. חיפשתי דרכים להביא את החומרים הללו בדרך יצירתית ואומנותית.
זה לא הרגיש לי נכון. פנייה ישירה מדי ל"ראש"... לא תואם את גיל הילדים.
התייעצתי עם עוז, קולגה שלי, והוא עזר לי לדייק את המענה.
הנחתי את כל שאספתי בצד והתחלתי הכל מחדש, כאשר הציר המרכזי עתה היה "תקווה".
כתבתי תכנית לימודים שונה בתכלית, מסע חקר אומנותי-רגשי של "תקווה" ככוח מניע להתמודדות עם המציאות האנושית המורכבת. ניסינו להבין מהי "תקווה", פגשנו בדורית רדליך עמירב (@Dorit Redlich חוקרת "תקווה") ולמדנו ממנה עד כמה זה קל לחשוב "תקווה", שוחחנו על הזכרון האנושי ועל חשיבות השכחה, על זכרון קולקטיבי ועל נרטיב של עם, על גילויי תקווה בתקופת השואה.
נגענו פה ושם בהיבטים אקטואלים, בגילויי המחנאות, ההתבטאויות הפוגעניות והמחאה. אבל מנקודת מבט אחרת.
לא יהיה ניצחון של האור על החושך
כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה,
שבמקום להילחם בחושך,
עלינו להגביר את האור.
