הגל | ירון זנבל

הוא התקרב אל רצועת החוף הזהובה בצעדים מהוססים. חבורת נערים ונערות שרבצה בקרבת מקום היתה עסוקה בשיח נמרץ.

הוא העביר את ידו על צדודית הגלשן המהוה שלו ונכנס אל המים. המים היו קרירים למגע. לאחר חתירה מאומצת של כמה עשרות מטרים הוא הפנה את הגלשן לכיוון החוף. השמש סינוורה את עיניו, הוא אימץ את עפעפיו והסדיר את ראיתו. לתדהמתו החוף היה ריק מאדם ולא היה זכר לחבורה. רק כמה כפכפים, תיקי צד ומגבות שהושלכו ברישול.

הוא כלל לא שמע אותם כאשר חתרו לקרבתו והפנו את גלשניהם הצבעוניים והמרהיבים באחידות אל החוף.

הים שלף אותם מתוכו בעדינות - היה זה גל קטן, חם יותר מכל גל אחר שפגש עד כה, שסחף את הקבוצה הצעירה יחד עם המורה המזוקן אל החוף. הגל הזה, הם סיפרו לעצמם שנים לאחר מכן, שינה את חייהם. הוא יצר ביניהם קשר בלתי נראה, רשת של קרבה שבנתה אט אט את היסודות למה שעתיד היה להיות.

​בימים ובשבועות שבאו לאחר מכן, המורה לימד אותם את סודות הים והגלישה. הוא לא היה מסוג המורים שמתנהלים על פי תוכנית לימודים קבועה. הוא לימד אותם גם את שיעורי החיים: על כבוד לטבע, על סבלנות ועל חשיבות הוויתור. והם מצידם לימדו אותו את עליצות הנעורים ושיתפו אותו במחשבותיהם הכמוסות, במאווים ובפחדים שמעטים הבוגרים שזוכים לשמוע.

הם הפכו לחבורה קבועה, מלוכדת, שמבלה את שעות אחר הצהריים בים, גולשים, צוחקים, מלמדים אחד את השנייה. כל מפגש היה חוויה של כיף צרוף, של אחדות, של שקט פנימי, של בדיחות משותפות ושל תנועות גלישה מרהיבות שגרמו להם להרגיש על גג העולם. הילדים היו המקור שלו לאושר, והוא היה המגדלור שלהם. התקופה הזו הייתה מלאה בזוהר וקסם, שקיעות זהובות וחיים שקיבלו משמעות חדשה.

​יום אחד, הם פשוט נעלמו, עזבו את החוף. הלימודים, השירות הצבאי, הטיולים הגדולים אחרי הצבא - הגלים שלהם החלו להיות רחוקים מדי, והוא נותר לבדו על החוף.

הוא המשיך לפקוד את החוף שלהם, בהליכות אינסופיות מצד לצד, בנסיון לאתר כל זכר לשהותם המשותפת. לפעמים היה נדמה לו שהוא מזהה את גבו של מי מיהם. הוא התקרב בצעדים מהירים ומלאי עזוז, רק כדי לגלות במפח נפש שהיה זה זר.

היו פעמים שאיתר חפץ שלהם שנשכח וליבו ניתר בקרבו והעלה בו זכרונות מתוקים.

אך במרבית הפעמים חלפו שעות של שיטוטים נואלים, אותם סיים באנחה כבדה, שרק הוא שמע. 

​כשלא יכל היה לשאת עוד את הבדידות, היה נוהג לזמן אותם. הם התקבצו, לא תמיד באותה המתכונת, אך תמיד באותה האהבה. הם היו מגיעים לחוף שבו הכל החל, יושבים לצדו בחול ומעלים זיכרונות. הם צחקו על הנפילות המביכות הראשונות, על הפעמים בהן "ניצחו" גלים ענקיים, על שיחות עמוקות שהתנהלו תוך כדי התמודדות עם המים. 

הם נכנסו יחד למים, ניסו לשחזר את הקסם, והצליחו בכך. 

לרגע אחד, הכל חזר להיות כפי שהיה, ואז חוו והרגישו את אותם הדברים באוניסון מושלם כגוף אחד.
"הלוואי שהרגע הזה ימשך לנצח" חשבו כל אחד מהם לעצמו, ביחד.

אבל אז הגיעה שעת הפרידה. הם נופפו לו לשלום והבטיחו לחזור במהרה, והוא נותר על החוף, מלווה במבט מלא בערגה אל האופק. השמש השוקעת צבעה את השמיים בגוונים עזים של כתום ואדום, והוא ידע שזאת לא רק השקיעה של היום, אלא שקיעה של תקופה, כזאת שלא תחזור לעולם.

​

הוא הרים באיטיות את גופו הדואב מהחול.
זיכרונות המפגש האחרון, מתוק ככל שהיה, הפכו לכאב. הוא עמד ללכת הביתה, אך משהו עצר בעדו. הוא הפנה מבטו שוב אל הים וניצב מולו. זקן, בודד, ועם זאת, שלם. מרחוק הבחין בגל עצום ומרהיב שעשה דרכו אל עבר החוף. הוא התלבט. הביט ימינה ושמאלה, ומשלא זיהה אותם לצידו, וויתר ודידה הלאה.
זה היה ה"גל" האחרון שלו. הגל שהוא כבר לא יוכל לרדוף אחריו,

זה היה הגל ששייך רק להם.