הכפר של האנשים שלי

העבר אינו רודף אותנו.
הוא אפילו לא יזהה אותנו.
אלה אנחנו, שרודפים את העבר.
אנחנו רודפים אותו, בכדי שנוכל להתבונן שוב,
לראות את האנשים שחסרים לנו,
ואת הדברים שהחמצנו בהם.
(מתוך הסרט "מסע בזכרון" Reminiscence)

אני כל הזמן מתגעגע.

אני לא יודע אם הדבר שכיח - שאנשים מתגעגעים לאחרים, אבל התדירות בה אני נתקף בגעגועים היא גבוהה.

המניע ל"התקף" נוסטלגי הוא לרוב חושי, כמו שיר אהוב, או ריח מוכר, 

ואז מציף הגעגוע.

מכה לסרעפת ואיבוד נשימה.

כמה נפלא לו הייתי יכול לאסוף את כל האנשים שאני מכיר ומוקיר, 

חברים מהשכונה, מהיסודי, מהתיכון, מהצבא, מהאוניברסיטה, מהעבודה, מביה"ס, תלמידים שלי, מהמשפחה, ממפגשים שונים, עוד ועוד אנשים יקרים,

והיינו חיים יחדיו בכפר.

כל אחד היה רשאי לנהל את חייו ואת כל המפגשים שלו עם אנשים אחרים.

אבל בערב, כולם היו חוזרים לכפר של האנשים שלי.

או אז היינו יושבים ביחד, משתפים, מפטפטים, אוכלים ושותים.

כך לא ארגיש שאני מחמיץ אותם.
כך הם לא היו נעלמים לי.
כך לא אתגעגע אליהם.