ערב ביוגרפיות 17.6.2024
תלמידי האהובים,
הגיעה העת לספר לכם את הסיפור האחרון שאספר לכם, על ארתור ומורו מרלין, ועל הפרידה שלהם:
הגיע היום האחרון לשהותם יחד.
ארתור הנער עמד בצד הדרך שהוליכה אל מחוץ ליער. כשהסתכל אחורה וחיפש את קרחת היער של מרלין, היא כבר לא הייתה שם.
ארתור חש צביטה בליבו.
"אני הולך שלא על מנת לחזור, נכון?" שאל.
מרלין שעמד לצדו, הניד בראשו "אין צורך, היית אתי מספיק."
ספק אם אי-פעם ארגיש שמספיק לי, חשב ארתור. אחרי כל שנות ההכשרה שלו, נראה שנשארו לו יותר שאלות לשאול משהיו לו ביום הראשון.
הקוסם שקרא את מחשבותיו, אמר: "רציתי לתת לך מתנת פרידה, ולא הצלחתי לחשוב על משהו יותר טוב מזה". הוא הצביע על הדרך מתחת לרגליו, שהופיעה בן-רגע. "דרכים הן סימנים, ידעת את זה?".
"לא". השיב ארתור.
"אם כך זכור מה שאני אומר - קוסם הוא אדם המלמד בעצם הסתלקותו". "אני רואה שאתה לא ממש מאמין," אמר מרלין, "אבל ההסתלקות ממני היא באמת המתנה הכי גדולה שאני יכול לתת לך".
ובאותו רגע החלו רגליו הממאנות של הנער לנוע. ועם כל צעד שצעד ארתור לעבר העיקול, נראה המקום שונה משהיה. השנים שבילה עם מרלין החלו להימוג לחלום, ואילו סקרנותו כלפי העולם הלכה וגדלה. כשהגיע לעיקול הדרך, קצרה רוחו לראות מה משתרע סביבו. עכשיו התעופפו רגליו מרוב שקיקה...
הנער עבר את העיקול, בעט בערימת אבק וחייך.
פתאום ידע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה